סוגי כאב בבני אדם

סטטיסטית, ניתן לומר, כי, כל אדם חמישי שקורא כתבה זו, סובל, ברגע זה ממש או באופן מתמשך, מסוג כלשהו של כאב. ברפואה בת ימינו, קיימת חלוקה עקרונית וסכמטית של ה”כאב” נהוג לשני סוגים – הכאב החריף והכאב הכרוני. אולם, בעוד אל הכאבים החריפים, האקוטיים, מתייחסת הרפואה האנושית כאל סימפטום, את הכאב הכרוני, המתמשך לאורך תקופה ארוכה ומשבש את שגרת חייו של הסובל ממנו, מתייחסים הרופאים כאל מצב של מחלה העומד בפני עצמו. וכאן, כמובן נשאלות שאלות כגון – מה היא ההגדרה ל”תקופה ארוכה” והאם ניתן לכמת את תקופה זאת ולהביע אותה ביחידות זמן? האם כאב של אדם אחד דומה לכאבו של אדם אחר? וגם, כמובן – מה מקומה של הנפש בכאב הפיזי? על השאלות הללו, ננסה לענות כאן.

סוגי הכאב

על אף, שלרוב, אנחנו נוטים לראות את כל סוגי הכאב כשהם כרוכים יחדיו תחת הגדרה אחת אחידה (על פי הגדרתה המדויקת של וויקיפדיה “כאב הוא תחושת סבל ואי-נוחות, המחווה על פגיעה ברקמות הגוף וממוקמת באזור מסוים בו”), המציאות רחוקה מכך, וקיימים סוגי כאב שונים שמוכרים כיום למדע הרפואה. את הכאבים, ניתן לסווג על פי משכו (כאב חריף מול כאב כרוני), על פי סוג הרקמה המעורבת בו (למשל, כאבי עצמות מול כאבי שרירים), על פי האזור המוגדר כ”פגוע” במערכת הולכה עצבית (למשל, כאב נוציצפטיבי מול כאב נוירופטי / נוירולוגי) או סיווג לפי תסמונות (שכן, ישנן מספר תסמונות ומצבים בריאותיים שונים, כדוגמת מיגרנות או שלבקת חוגרת, שהכאב נחשב לאחד מתסמיניהם הידועים). להלן, סוגי הכאב הבולטים והידועים בהם:

הסיווג הכרונולוגי הוא סוג הסיווג הנפוץ והשכיח ביותר כיום, ותחתיו נמצא את:

הכאב החד / החריף / האקוטי – הנלווה למצבים כדוגמת ניתוחים, חבלות פיזיות או מחלות חריפות, ותפקידו ה”רשמי” הוא ההתרעה על נזק שנגרם לרקמת גוף כלשהי. הכאב החד, לרוב, יאופיין בכאב בעוצמות גבוהות, שבמרבית המקרים ילווה בבחילות ובהקאות, בהאצת קצב הלב ובהבעת פנים שמעידה על הסבל אותו חש האדם. התחושה הנפשית האופיינית המתלווה לכאב זה היא החרדה. כאבים חדים חיוניים לגוף, שכן הם משמשים כגלאים לנזקים שנגרמו. עוצמתם, בדרך כלל, תהיה ביחס ישר לגודלו של הנזק הנגרם, וככל שהפגיעה הפיזית תלך ותחלים, הכאב יפחת.

הכאב הכרוני / המתמשך – מקורם של כאבים כרוניים עלול להשתנות – מצב רפואי שחלף והאדם, לכאורה, החלים ממנו, מחלה ממושכת או כאב הקיים בפני-עצמו. הכאבים הכרוניים עשויים להופיע בכל רמות העוצמה, והרגש המלווה האופייני להם הוא הדיכאון.

הכאבים הכרוניים כרוכים בשינויים פיזיולוגיים מסוימים במערכת עצבים, ההופכת אותה לעמידה יותר בפני הטיפולים השונים, בזמן שהם פוגעים ביכולות התפקוד הגופניות והנפשיות של הסובלים מהם.

הכאב המתפרץ (כאב אקוטי על כאב כרוני) – כאבים מתפרצים הם כאבים המופיעים בפתאומיות למשך פרקי זמן קצרים ואינם מטופלים על ידי משככי כאבים רגילים. סוג כאב זה נפוץ ומוכר בעיקר אצל חולי הסרטן מהסוגים השונים, אשר מתמודדים עם הכאב הכרוני שמטופל בשגרה, אולם, הם גם חווים סייקלים קבועים של התפרצות-כאב, שחודרים מבעד להשפעת התרופות הקבועות.

סיווג נוסף, אף הוא נפוץ, מסווג את הכאבים על פי האזורים הפגועים במערכת ההולכה העצבית. תחושות “כאב”, לרוב, הן תוצאה מעיבוד אותות שנגרמים ע”י שינויים שחלים ברקמות, השינויים נקלטים בקולטנים שמצויים בקצות תאי-מערכת העצבים הפריפרית (נוציצפטורים). האותות מועברים לאורכם של סיבי-עצבים לחוט השדרה, ששייך למערכת העצבים המרכזית בגוף, ומנקודת הקליטה שלהם בחוט שדרה, האותות עוברים במסלולים עצביים למרכזי עיבוד הנתונים הגופניים והרגשיים הממוקמים במוח.

הכאב הנוציצפטיבי – הכאבים ה”רגילים” שמקורם בפגיעות ברקמה כלשהי והם מועברים במסלולים עצביים.

הכאב הנוירופטי / הנוירולוגי הפריפרי – כאבים הנובעים מפגיעות במסלולים עצביים רחיקניים.

הכאב הנוירופטי המרכזי – כאבים הנובעים מפגיעות במסלולים עצביים בתוך מערכת עצבים מרכזית / חוט שדרה / מוח.

הכאב הפסיכוגני – ביטויי כאב של מצוקה נפשית. כאבים מסוג זה נובעים (או, לחילופין, מוחמרים) בשל גורמים התנהגותיים נפשיים או רגשיים. על אף שלכאבים פסיכוגניים קיימת סטיגמה מסוימת כאילו שאין המדובר בכאב אמיתי (בשל אי קיום, לכאורה, של מקור פיזי לפגיעה), המומחים לכאבים מתייחסים אליהם בדרך זהה לחלוטין שבה הם מתייחסים לכאבים ה”ממשיים” שמקורם פיזי וניתן לראות את הפגיעה בהם.

הכאב כתופעה ומה, שבאמת, מסתתר מאחוריו

מחקרים שונים מורים, כי משכו הממוצע של כאב המוגדר ככרוני הוא מעל לשבע שנים. לא היינו מרחיקים לכת כל כך בהגדרה, אולם, אנחנו חושבים, כי ההגדרה הטובה ביותר לכאב הכרוני היא כאב שנמשך מעבר לפרק הזמן הנדרש החלמה ממוצעת ממחלה או ממצב רפואי, כך שעל אף שישנם רופאים הנוקבים במספרים מסוימים (שישה חודשים, שלושה חודשים, שנה וכן הלאה), ההגדרה המספרית, כיום, אינה במוקד העניין, אלא עצם קיומו של הכאב מעבר לתקופת הזמן שבה היה אמור לחלוף.

גישת התבוננות זו על “כאב” כתופעה, נחשבת כחדשה למדי, שכן, רק ב-2001 הכריז הפרלמנט האירופי, על הכאבים הכרוניים כעל “מחלות שהן בעלות זכות קיום עצמיות”. אולם, חרף הקונספט הזה, עדיין, לא מעט פעמים, ניתן לפגוש בציבור הרחב את הגישה הגורסת כי כאבים כרוניים מהווים תסמינים למחלה כרונית, ולכן, אם החולה ילמד “לחיות” עם מחלתו, הכאבים יחלפו מעצמם. כלומר, בתודעה הציבורית, אם “תטפל” במחלה – הכאב יחלוף. מיתוס שגוי נוסף הרווח בציבור הוא כי כאב הינו מנגנון התרעה של הגוף (דבר שהוא, עובדתית, נכון), ולכן, הטיפול בו פוגע באפשרות הטיפול במחלה או במצב הגורמים אותו. גישה זו, הייתה הגישה הרווחת בעבר בחדרי המיון של בתי החולים בזמנים עברו, והייתה הסיבה העיקרית לכך שחולים שסבלו מכאבים כרוניים או חריפים לא קיבלו התייחסות לצורך שלהם בשיכוך הכאב. תחת זאת, התייחסו המטפלים בהם התייחסות הממוקדת לגורם שמאחורי הכאב. כיום, במרבית המקרים, לחולה המגיע לחדר מיון או לרופא עם תלונה על כאב, יזכה להתייחסות לכאב כאל “מצב” נפרד מהגורם לו, בזכות אמצעי ההדמיה המתוחכמים העומדים כיום לרשות הרפואה, כך שהחיווי הגופני של כואב / לא כואב ועד כמה כואב, פחות מהווה כיום שיקול מהותי באיתור הבעיה ובטיפול בה.